"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי" – נאום קדושת  מרחב הספק

פרשת האזינו ויום כיפור , "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי" – נאום קדושת  מרחב הספק

——————————————————————————

                                                זאב ( ווה) פרידמן

מרחב הספק, הוא אותו מקום  שבו, לא הכול ברור, מובן, או ודאי. מרחב הספק שולל תפיסה בינארית מקובעת, של שחור או לבן, נחרצת ובטוחה בעצמה. מרחב הספק סותר קונספציה.

קדושת מרחב הספק והתרתו, מסורה בידי כל אדם, בדרך התנהגותו, שבידו לשנות את נקודת השוויון, בין חובה לזכות, במיוחד בימים אלו של חשבון נפש, בין כסה לעשור ושבת שובה: "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה …. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי  שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה"( תלמוד הבבלי, קידושין, מ', ע"ב).

מרחב הספק נוכח במפגש שבין שמים וארץ

נאומו של משה בפרשתנו, פותח בהצגת קו התפר במפגש בין שמים וארץ, שהוא – מרחב הספק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי" ( דברים, לב', א').

משה בנאומו מציג המפגש בין שמים וארץ, כערעור התפיסה הבינארית שמתפתחת מתוך שובע, גאווה והיבריס: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"(דברים לב', טו').

משה קורא בנאומו בפרשתנו, לקדש את מרחב הספק, בהקשבה ובצניעות: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב', ז').

בסיפור ט"ו של סיפורי רבה בר בר חנה (רבב"ח, אמורא, בן הדור השלישי ) מספר רבב"ח, במסכת בבא בתרא , עד', עא', אודות מדריכו המסתורי שהציע לו לראות : " היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי". מדריכו מוביל אותו, למקום האופק שבו הארץ נושקת לרקיע. הוא רואה גלגל מסתובב ובו חלונות רבים, כמו בלונה פרק. כשמגיע זמן תפילה, הוא מניח את תרמילו באחד החלונות בגלגל וכאשר הוא חוזר לאחר שהתפלל, הגלגל הסתובב עם התרמיל שנעלם. תגובתו היא: היש במקום הזה גנבים? מדריכו מרגיעו ואומר לו שהגלגל מסתובב ועד למחרת, יקבל את תרמילו, וכך אכן קרה- תרמילו האישי חזר אליו.

הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן)  קוק ( 1865 – 1935 ),נדרש למרחב הספק, בספרו "עין איה", עת עסק בניתוחו של הסיפור שלפנינו, המייצג שתי תפיסות עולם טוטליות ובינריות .

השמים- כתיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות, שהצמיחה בסוף את הפשיזם ואת הסוציאליזם, שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות.

ואילו הארץ- כאנטי תיזה, מייצגת את האינדיבידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאו ליברליזם, של – "היד הנעלמה", וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית.

שתי גישות בינאריות אלו, שללו את – "מרחב הספק" , שללו את האפור, שללו את הסינתיזה.

הן הציגו החלטיות ומוחלטות של קצוות –שחור או לבן,  כאומרות כל אחת – חד משמעית, אין ספק ,שהגישה שלי היא האמת היחידה ורק היא הצודקת ואין בילתה.

משה קורא בנאומו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי". עליכם לקדש את  מפגש הנשיקה בין השמים והארץ, בקו התפר הדק של קו האופק האפור, ששם  מתרחשת המסורת לדורותיה, בדינמיקה של בית המדרש היהודי על מרכיביו ומאפייניו: האזנה , שמיעה , הקשבה,  מחלוקת,  שקלא וטריא, ואיפכא מסתברא.

מרחב הספק  נוכח במקום קבורתו של משה

מרחב הספק נוכח שוב בפרשתנו, במקום  קבורתו של משה : "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר  נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה".  ובהמשך, בפרשת "וזאת הברכה": "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ  … וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד  ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי  ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה " (דברים, לד', ה'- ו').

כך הרלב"ג – ר' לוי בן גרשון ( 1288-1344 ) מאיר את  עינינו אודות – "מרחב הספק" המאפיין את מקום קבורתו של משה: "שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, ועם כול זה, סבב הקב"ה ,שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".

מקום קבורתו של משה, הפך – למרחב הספק: " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".

מפרש רש"י: "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת"( אבות, פרק ה').

הנה שוב לפנינו, הזמן הייחודי של – בין השמשות, שהוא מרחב הספק,  שלא ברור אם עדיין יום, או כבר לילה.

משה באקורד הסיום בנאומו בפרשתנו, כאומר בצניעות ובענווה : הותירו את מקום קבורתי– כמרחב הספק. אל תנסו לאתרו ולגלותו ולנסות לשכנע את עצמכם, שכביכול מצאתם אותו ותנסו לקדשו. אל תהפכו אותי לאלוה. אני בשר דם כמוכם, כפי שתלמדנו מסכת אבות: "עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עَפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא " ( אבות, ג', א').

הבה נסביר, שתפיסה זאת של אלוהותו של משה, התגבשה והתעצבה אצל בני ישראל, כתוצאה מאירועים ניסיים  שונים אותם הם חוו, כשראו את משה במצרים, מרים את מטהו ומבצע את הניסים, האותות  והמופתים, את הנחש שהפך לתנין, את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את משה השופט העליון הכול יכול, ששופט את העם מבוקר עד ערב, שהרי מוסד המשפט נקרא במקורותינו- אלוהים. אז בעיני עם ישראל, משה לא נתפס כבשר ודם רגיל, אלא כדמות אלוקית.

כך כולנו נרגשים ובעיניים דומעות, עת אנו שרים בימים אלו של תפילות הסליחות והימים הנוראים, את הפיוט – מַכְנִיסֵי רַחֲמִים. פיוט זה מיוחד בכך, שאינו פונה אל בני אנוש, ואף אינו פונה אל הקב"ה, אלא אל המלאכים המתווכים. בעקבות עובדה זאת, עמד הפיוט במרכזו של פולמוס שהחל עוד בתקופת הראשונים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים. מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה! הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה! הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. מַכְנִיסֵי דִּמְעָה! הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם, וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב ".

עוד בתקופת הראשונים, ובמשך דורות, עמד הפיוט "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים", במרכזו של פולמוס, בו השתתפו רבים מחכמי ישראל. נושא המחלוקת היה, האם מותר לומר את הפיוט, או שהדבר אסור, שכן הפיוט מעיד על חוסר אמונה. שורש הבעיה הוא, היותו של הפיוט סותר לכאורה את העיקר החמישי, משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".

כמו כן, לכאורה ההתנגדות לאמירת הפיוט, משתקפת במאמר  חז"ל בתלמוד הירושלמי: "רַבִּי יוֹדָן אָמַר מִשְּׁמֵיה דִּידֵיה, בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ פָּטְרוֹן, אִם בָּאת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם, אֵלָא בָּא וְעוֹמֵד לוֹ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פָּטְרוֹנוֹ, וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵרְךָ, שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אִם בָּא עַל אָדָם צָרָה יִצְוַוח, לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַּבְרִיאֵל, אֵלָא לִי יִצְוַוח, וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיָּד"( תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א').

גם  המהר"ל מפראג ( 1512-1609), בנתיבות עולם, נתיב העבודה יב'  כתב, שאין לומר את הפיוט בצורתו המקובלת, ויש לדלג עליו או שיש לשנות את הנוסח. כך גם החת"ם סופר( 1762-1839) בשו"ת או"ח, קסו',  העיד על עצמו, שהוא מאריך בתפילת נפילת אפיים, כדי להימנע מלומר את הפיוט. נאומו של משה בפרשתנו , קורא  לבני ישראל, להיזהר  מאלוהותו של אדם כלשהו. להימנע מלהפוך אדם לדרגת מלאך כל יכול. לכן, מקום קבורתי הוא במרחב הספק: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".  

מרחב הספק נוכח ביום כיפור

כך גם בתפילת כל נדרי ביום הכיפורים, במפגש של שמים וארץ, בישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, הנושקים זה לה ומציבים לנגד עינינו את תמונת מקום הספק :"היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי" : "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים…כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי". המסר לכולנו, קורא לאחדות ולא לאחידות – אל תהיו כה בינאריים, שיפוטיים, נחרצים, מכלילים והחלטיים, להדיר את האחר והשונה בקרבנו. קדשו את מרחב הספק והכילו אותו, גם אם הוא שונה ממכם. הנה גם ההפטרה בעיצומו של יום הכיפורים, מנכיחה את קדושת מרחב הספק , בסיפורו של יונה בן אמיתי.

הנביא יונה איננו מעלה כל ספק ביחס לאנשי נינווה החוטאים, שמא יחזרו בתשובה. יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינווה החוטאים, לנוע על גבי  רצף או ספקטרום של תהליך התשובה. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל  לגביהם על תהליך של מהות ותכלית יום הכיפורים, שנוגע במרחב הספק ושיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי. יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה לנהוג בהתאם.  

אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, אודות מרחב הספק, של עולם ערכים יחסיים, של  אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה( שמים) וגם בישיבה של מטה( ארץ), עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד.

דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו  להתחבר תיאולוגית ורוחנית, למרחב של  קדושת הספק.

כך אנו מגיעים לשיאו של תהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה ,שבו נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".

הנה כי כן, גם במרחב הספק תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור  הניגודים: "פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח… יַחַד… הַשְֹמְאִילָה  וְהַיְמִינָה".

הנה למדנו: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים" (משנה תענית, ד', ח'). כך נאמץ לליבנו את התקווה והאמונה לימים טובים, בצאתנו ממרחב הספק, בנושאנו בקול דממה דקה את תפילתו של הכהן הגדול, עת יצא בריא ושלם מקודש הקודשים: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתהא השנה הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם: שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד, שנת ועד טוב, שנת זמרה, שנת חדוה, שנת טובה, שנה שתכתבנו לחיים טובים, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, שנה שתעצור המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל"

שבת שלום וגמר חתימה טובה