"ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע" – קולות השופר ומשמעותם

ראש השנה תשפ"ז, "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע" – קולות השופר ומשמעותם

 זאב ( ווה) פרידמן

קולות השופר השנה, תובעים מכל אחד מעמנו, לראות את עצמו מחויב כלפי זולתו וכחלק בלתי נפרד מקהילת: "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה", הנושאת את "מקדשי המעט", של כל אחד מעמנו, לשותפות גורל אחת.

קולות השופר כמונו, אינם אחידים וזהים. הם מייצגים את השונות וההבדלים בקהילת הקולות: תקיעה, שברים תרועה.

אבל כולם מתחברים לרקמה אנושית אחת של  אחדות קהילת קולות שופר ,המייצגת הרמוניה של אחריות וערבות הדדית.

קולות ביטוי הבכי והערבות ההדדית של השופר

הנה  בגמרא במסכת ראש השנה, דף לד', עמ' א', מתקיים דיון לאופיין של קולות השופר.

האם  קולות התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי, במאפיין של גנוח  גנח – גניחות ארוכות, או במאפיין של ילולי יליל – יללות מקוטעות קצרות.

 בא רבי אבהו ( סוף המאה ה3) והתקין בקיסריה שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו: גניחות ארוכות ( שברים) וגם  יללות מקוטעות קצרות ( תרועה).

ומחלוקת קיימת בין הגאונים לבין הרמב"ם בהבנת התקנה של רבי אבהו.

לדעת הרמב"ם ( 1135-1204)– הסיבה לתקן את תקיעת שני הסוגים- שברים ותרועה, מקורה בספק-מהו הקול שצריך לתקוע, וכדי לצאת ידי חובה בוודאות, ולהתיר את הספק,  תוקעים את שני הסוגים.

לדעת הגאונים ( המאה ה7- המאה ה11 ) כמו שמופיע בתשובה של רב האי גאון (939–1038) שהיה אחרון גאוני בבל הבולטים וראש ישיבת פומבדיתא , לדעתו אין  ולא היה ספק למאפיינם של הקולות. אלא מאז ומתמיד, תקעו במקומות מסוימים קולות ארוכים של שברים ובמקומות אחרים קולות קצרים של תרועה, ורבי אבהו החליט לעשות סדר וליצור מנהג אחיד לכל עם ישראל.

אך דעתנו עדיין לא נוחה ואנו שואלים, מהו המקור למנהג השונה שהיה רווח בעם ישראל?

 מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת ?

 מהי המשמעות העמוקה לדורות, לתקנתו של רבי אבהו?

בעל ספר החינוך (איש יהודי מבית לוי ברצלוני ,סוף המאה ה13), (מצוה תה') מאיר עינינו לשאלתנו, בגישתו החינוכית חברתית: "ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות. ובמקום אחר עושין הכול גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה, על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה".

   ספר החינוך מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית, עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה-ארוך קצר או משולב.

המסר והמשמעות בתקיעת השופר, לאחר תקנת רבי אבהו- הוא מסר חברתי.

אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי , לתחושה של סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי, "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה".

החיבור הוא של לבבות שבורים, כמו השברים של השופר, שיש בו ממד של אקו  לב, שכך לימדנו רבי מנחם מנדל מקוצק ( 1787-1859):" אין שלם יותר,מלב שבור".

קולות הדממה והשיג והשיח  של השופר

הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים, מסר חד וברור בתפילת "ונתנה תוקף" :

"  ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע" .

קולות השופר קוראים לנו לקיים ערבות הדדית ואחריות כלפי זולתנו, בקול דממה דקה. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית .

הקב"ה מתגלה לאליהו הנביא באמצעות קול דממה דקה: "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ד', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" ( מלכים א', יט', יב'), זאת כדי להזכיר לו, שהאמת, הצדק, והטוב, לא תמיד מכריזים על עצמם באותות ובמופתים ובקולות רועמים ומתלהמים.

המסר לנו הוא, שתהיה לנו הצניעות לשמוע את קול הדממה הדקה ,כאשר הוא לוחש לנו, וכן שיהיה לנו האומץ להשמיע אותו, בקול דממה דקה, גם כשהכול סביבנו רועש.

עלינו לשמוע לא רק את הקולות הרועמים שחושבים שככל שירימו את קולם הם יותר צודקים. הם אלה הנחרצים הבטוחים בעצמם. האמת רק איתם. הם אלה המתרכזים בעצמם ולא בזולתם ובקולקטיביות של חברתם, שחושבים שיפרצו כל גדר בקול רועם, מתריס ומאיים. עלינו לשמוע ולהאזין לקולות הדממה השקטים, בבחינת, מים שקטים חודרים עמוק. כך יש לנהל את השיג והשיח במקומותינו ובמיוחד בימים אלו.

הנה כי כן, לאחר כל מחזור תקיעות בתפילת ראש השנה אנו שרים: "אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ, אֵל רָם וְנִשָּׂא, מֵבִין וּמַאֲזִין, מַבִּיט וּמַקְשִׁיב, לְקוֹל תְּקִיעָתֵנוּ  וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן ,סֵדֶר מַלְכֻיּוֹתֵינוּ / זִכְרוֹנוֹתֵינוּ / שׁוֹפְרוֹתֵינוּ". נשים לבנו למילים המדריכות: וּמַאֲזִין וּמַקְשִׁיב.

קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית" במרחב אחדות הניגודים: "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי, משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".

אתגר ההקשבה במרחב אחדות הניגודים,  מתחבר  לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח  כזאת, אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב ".

כך קולות השופר מחברים אותנו, למשורר  יהודה עמיחי ( 1924-2000)  בשירו – תַּיָּרִים, שמופיע בספר שיריו: "שלווה גדולה: שאלות ותשובות" ( 1980  הוצאת שוקן): " פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרְגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוֹן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם הַסַּלִּים?  קְצָת יְמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית. קְצָת יְמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית ? לֹא חָשׁוּב. אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָה וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ".

אז בינינו , מה החשיבות של ימין או שמאל שבתוכנו, אל מול הצורך הקיומי והבסיסי שלנו – לשמור על הבית הלאומי שלנו, המחבר את כולנו לרקמה אנושית אחת , ולענות לצורך הבסיסי והקיומי שלנו –  לקנות פירות וירקות לביתנו.

קולות הראיה של השופר

את קולות השופר במיוחד בימים אלו, עלינו לא רק לשמוע, אלא גם לראות ולחוש בקרבנו, תחושה של מעמד הר סיני: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל…וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת  וְאֶת  הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת " ( שמות, כ', טו').

השופר מופיע 72 פעם בתנ"ך , ובמעמד הר סיני , זאת  הפעם הראשונה שהשופר מופיע.

מהי המשמעות ומהו המסר במעמד העוצמתי: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת  וְאֶת  הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר"?

דומה שנוכחת כאן, דרגה רוחנית גבוהה מאד של בני החורין, שרק אתמול היו במציאות הגורל של שעבוד ועבדות. עתה הם הגיעו בתהליך השינוי,לדרגה נעלה, של יכולת מאד גבוהה לראות ולא רק לשמוע את קולות השופר .

זאת ראיה אנכית רוחנית מלמטה כלפי מעלה, של בין האדם למקום – לקב"ה . אבל יש כאן גם ראיה רוחבית אופקית חברתית אנושית, של בין אדם לחברו. של ראיה אמיתית ואמפתית של קולות המצוקה, הקשיים והסבל, של מי שעומד על ידך.

המעבר הוא דרמטי , מחושך לאור, ממצרים החשוכה שכל אחד רואה רק את עצמו, באותם ימים קשים של חושך , של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו , לעבר שינוי ומעבר מהותי למעמד הר סיני המואר, של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב').

מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" .

השינוי הוא מאני ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו, הרואים את הקולות של זולתנו, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית ,של סולידריות וערבות הדדית :"כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה ".

כך ר' צדוק הכהן מלובלין ( 1823-1900), בפרשנותו המאירה:" וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת  וְאֶת  הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר", שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב" (דברי חלומות כג').

יבואו אלו קולות השופר ויתבעו מכל אחת ואחד מעמנו, אחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי זולתנו.

שופר מקרן האַיִל

מקורו של השופר מקרן של אַיִל. הנה מופעו הבראשיתי: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא; וְהִנֵּה אַיִל אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה, תַּחַת בְּנוֹ " (בראשית , כב', יג'). הנה ההלכה: "שופר של ראש השנה, מצוותו באַיִל, וכפוף " (שולחן ערוך, אורח חיים תקפ"ו, א') .

מה מאפיין את האַיִל ?

לאַיִל קרניים המתחדשות מדי שנה, המעידות על התחדשות ושינוי. כך גם האַיִל חי לרוב בעדרים, וזה מעניק לו הגנה, זהות ,שייכות ומחויבות לעדר.

האַיִל בראשי תיבותיו, מביא לנו מסר חשוב בימים אלו : ארץ ישראל לעולם.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.