"אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי " – בין שני עולמות

יום כיפור תשפ"ז: "אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי " – בין שני עולמות

———————————————————-

                                  זאב ( ווה) פרידמן

בין זמן "כל נדרי" לזמן נעילה– קוראת לנו  מנהרת הזמן, לסדר עבודתו של הכוהן הגדול, בתפילת מוסף ביום הקדוש.

בין שני עולמות – בעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת

הבה נחווה את עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ… וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת"( ויקרא, טז', א' – יג' ).

הנה לפנינו מחלוקת  מהותית בין שני עולמות, בין הצדוקים לבין הפרושים, במעשה הקטורת של עבודת הכהן הגדול  ביום הכיפורים.

לפי השקפת הצדוקים, קיימת הפרדה בינארית  של שני עולמות של שני מרחבי חיים השונים והנפרדים זה מזה. של  עולם החולין "שבין אדם לחברו" ושל עולם הקודש "שבין אדם למקום".  לדעתם, הכהן הגדול מכין המחתה, הקטורת, האש והעשן מחוץ לקודש הקודשים ולא בפנים ואז כשהקטורת מוכנה , הוא נכנס לקודש הקודשים.

לפי השקפת הפרושים, לא קיימת הפרדה בין עולם הקודש לבין עולם החול. את כל תהליך הכנת הקטורת עושה הכהן בתוך קודש הקודשים. לדעתם, קיים רק מרחב עולם  אחד, שבו הקודש והחול משמשים בכפיפה אחת. במרחב זה, האדם יקדש חייו בתורה ויטהרם בעבודה. במרחב זה הכול חייב להיות קודש קודשים, שקוף ואמיתי.

לעומתם, השקפת הצדוקים, עלולה להוביל לכך, שאדם יכול לנהוג במרחבים נפרדים אלו, כשני אנשים נפרדים. כמו, ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד (נובלה של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון שפורסמה ב 1886). אדם כזה, יכול בעולם החולין "שבין אדם לחברו", לגנוב, להונות, לרמות, להעלים מס, לקחת שוחד, להכות בהוצאת שם רע  את רעהו במקלדת ובמרשתת בסתר, או  לרמוס זכויות של עובדים ולהעבידם בתנאי עבדות. ואילו בעולם הקודש "שבין אדם למקום", הוא יקפיד על כל תג ותג ויחמיר בכל החומרות של כשרות, תפילות, במהלך השנה, קלה כבחמורה. אנשים אלו מאופיינים ברוממות התורה והקודש על לשונם. אבל בידם רומסים ערכים ומוסר חברתי. התנהגותם לא אחת, כנבל ברשות התורה, כפרשנותו של הרמב"ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270) לפרשת קדושים בספר ויקרא.

עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר בשנה, במעשה הקטורת, מלמדת אותנו מדוע יום הכיפורים מכפר על עבירות "שבין אדם למקום", אך איננו מכפר על עבירות "שבין אדם לחברו", עד שיבוא לחברו , יתרצה בפניו ויבקש ממנו סליחה ומחילה. הנה לנו ביום הקדוש ביותר בשנה, קיומו של מרחב חיים אחד משולב של קודש וחול, של בין אדם לקונו ובין אדם לחברו. המשמעות של: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, 365 יום בשנה ולא רק ביום קדוש אחד, משמעותה היא שעולמנו הפנימי והחיצוני, שווים הם: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .

המחזה מאת ש. אנסקי (שלמה רפפורט) הוא: "הדיבוק (בין שני עולמות)" (ביידיש: דער דיבוק / צווישן צוויי וועלטן). המחזה נכתב במקור ביידיש וברוסית בין השנים 1913 ל-1916. לאחר מכן תורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק, ששמר על כותרת המשנה הזו. הכותרת "בין שני עולמות" היא חלק אינטגרלי ומפורסם מהיצירה, והיא משקפת את נושא הליבה של המחזה: המפגש, המתח והגבול המטושטש שבין עולם החיים לעולם הנשמות, כמו גם בין עולם  המציאות הגשמית לבין העולם הרוחני והקבלי.

בין שני עולמות – סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא

הנה הדיון בין שני עולמות , נוכח גם בסיפור התלמודי אותו נהג הרב יהודה  עמיטל ראש ישיבת הר עציון( 1924-2010), להציג כל שנה לתלמידיו ביום כיפור :"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְהָיְתָה נוֹטֶלֶת כִּיס מָלֵא דִּינָרִים בִּשְׂכָרָהּ. נָטַל כִּיס מָלֵא דִּינָרִים, וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת. בִּשְׁעַת הַרְגָּשָׁה, הֵפִיחָה. אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁזּוֹ הַפָּחָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים וּגְבָעוֹת. אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה". אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה". אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה". אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם".

אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי!  הִנִּיחַ רَאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּבָכָה בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "אַשְׁרֶיךָ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא, שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא!"

בָּכָה רַבִּי [יְהוּדָה הַנָּשִׂיא] וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת!

וְאָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּן לַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן 'רַבִּי' "( בבלי, מסכת עבודה זרה, יז', עמ' א').

רבי אלעזר בן דורדיא, הגיע כמעט לנקודת השפל הנמוכה אל חזור של מצב בלתי הפיך. הוא היה נתון בדיסוננס קוגניטיבי , אמוני ונפשי , בין עולם המציאות שלו , לבין העולם הרצוי שאליו רצה להגיע. סוג של מאבק בין האיד המייצג את התאוות והיצרים, לבין המצפון העליון, בתיאוריה הפרודיאנית. הוא ממש ברגע האחרון, לקח אחריות אישית, נטל את גורלו בידו, במיקוד שליטה פנימי  ועשה מעשה תיקון.

המהר"ל מפראג( רבי יהודה ליווא 1512-1609 ), מפרש ומנתח את סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא:"אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי – זהו הרגע שבו אלעזר בן דורדיא הבין, שרק התנתקות מוחלטת מחוקי הטבע הגשמיים והתחברות למקור האלוקי שלפני השתלשלות הבריאה (בחינת למעלה מן הטבע) יכולה לפעול תשובה כה עמוקה" (ספר: נתיבות עולם (חלק א') , נתיב התשובה פרק: פרק ח' ).

גם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ( 1905-1980 )מתכתב עם המשפט: " אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי ", שהוא  מושג מפתח בפילוסופיה הקיומית  (האקזיסטנציאליסטית), השלילה של "הונאה עצמית",  המצב שבו אדם מאשים את נסיבות חייו, את ילדותו או את יצריו בהתנהגותו. ניסיונותיו של אלעזר בן דורדיא לבקש רחמים מגרמי השמיים, מייצגים את הניסיון להתחמק מאחריות אישית . ברגע שהוא אומר " אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי ", הוא משתחרר מה"הונאה העצמית", ומקבל על עצמו אחריות אישית רדיקלית למי שהוא, ומממש את חירותו האנושית במלואה.

בין שני עולמות – בסיפורו של רב רחומי

הנה גם הסיפור התלמודי, המנכיח את – בין שני עולמות, ביום הכיפורים: "מַעֲשֶׂה בְּרַב רְחוּמִי שֶׁהָיָה לומֵד תּוֹרָה לִפְנֵי רָבָא בִּמְחוֹזָא. הָיָה רָגִיל שֶׁהָיָה בָּא לְבֵיתוֹ כָּל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. יוֹם אֶחָד מָשְׁכָה אותוֹ שְׁמַעְתָּא [נִמְשַׁךְ אַחַר לִמּוּדוֹ]. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְצַפָּה: "עַכְשָׁיו הוּא בָּא, עַכְשָׁיו הוּא בָּא". לֹא בָּא. חָלְשָׁה דַּעְתָּהּ, נָפְלָה דִּמְעָה מֵעֵינָהּ. הָיָה יוֹשֵׁב בַּגַּג, נִפְחַת( נשבר) הַגַּג תַּחְתָּיו וָמֵת" (בבלי, מסכת כתובות, סב', עמ' ב').

רַב רְחוּמִי קיבל כל שנה השראה מעבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הכוהן חייב להיות נשוי בזמן שמבקש לכפר על בני ישראל. לכן יום הכיפורים היה  במהלך הדורות כיום של שידוכים: במשנה:"לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים… שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים " ( משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ח').

רַב רְחוּמִי ביקש למזג בין עולם הלימוד אצל רבו, לבין עולם הבית – אשתו , בערב יום הכיפורים, שהוא הרגע המכונן ביותר. אך באותו ערב יום כיפור, הוא כשל בשילובם של   שני העולמות.

בין שני עולמות – בתפילת כל נדרי

הנה ההתנהלות בין שני עולמות, מוצאת את ביטויה בתפילת כל נדרי: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל … אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל  עִם הָעֲבַרְיָנִים…וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " . התפילה נוסדה בבבל בתקופת הגאונים (סביב המאות ה-7 עד ה-9), אך צורבת את הזיכרון הקולקטיבי היסטורי של עם ישראל, בהקשרה לאנוסים בספרד, בפורטוגל ובמושבותיהן, שנאלצו להמיר את דתם לנצרות הקתולית במהלך ימי הביניים והעת החדשה, בשל רדיפות, גזירות וסכנת מוות. אך חלקם הגדול המשיך לשמור על יהדותו בסתר. האנוסים  שהיו מגיעים בסתר לבתי הכנסת בערב יום הכיפורים ניצלו את נוסח התפילה כדי לבטל ולהכריז כבטלים ומבוטלים את כל הנדרים, השבועות וההצהרות על אמונתם הנוצרית שהוציאו מפיהם בכפייה ובאונס במהלך השנה החולפת.

פרופ' ירמיהו יובל ( 1935-2018 ) כותב בספרו האנוסים: "יום הכיפורים שנקרא בפיהם ( האנוסים) היום הטהור, היה רגע של אמת. הם הסירו מעליהם כל קליפות העמדת הפנים, והעמידו נפשם עירומה נוכח הבורא…אבל חדי האבחנה שבין האנוסים הרגישו ביסוד, של הולכת שולל כלפי עצמם ובוראם"( האנוסים,  עמ' 4- 293). הם הבינו שהנסיבות של האיום והסיכון על חייהם, יחזירו אותם להתנהג כנוצרים מיד לאחר התפילה.

תפילת "כל נדרי" היא תפילת ההכלה האולטימטיבית, המכנסת תחת כנפיה את כלל עם ישראל, ללא החרגה והדרה של פרט ישראל. התפילה מאחדת ומעניקה הזדמנות לכל אובד ונידח באשר הוא נמצא, לחוות חוויה של שייכות לאלוקים ולעם. יש בה ביטוי אולטימטיבי למידותיו של הקב"ה, כאל רחום וחנון, הפותח פתח לתשובה לסליחה ולכפרה. יש בה ביטוי אולטימטיבי, לחברה ולקהילה במיטבה, שאיננה מתייגת ואיננה מדירה את האנשים שבקרבה, ומעניקה מרחב פתוח של הזדמנות וסיכוי- לשונה ,לאחר, ולזר שבקירבה, שרק אתמול היה נראה כחסר סיכוי להשתייך אליה.

בין שני עולמות – בסיפורו של יונה הנביא

כך גם הנביא יונה בהפטרת יום הכיפורים, איננו מעלה כל ספק ביחס לאנשי נינווה החוטאים, שמא יחזרו בתשובה. יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינווה החוטאים, לעבור בין שני עולמות. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל  לגביהם על תהליך של מעבר בין עולמות שיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי.

יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה לנהוג בהתאם.  

אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, אודות מעבר בין עולמות, של עולם ערכים יחסיים, של  אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה  (שמים) וגם בישיבה של מטה( ארץ), עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד.

דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו  להתחבר תיאולוגית ורוחנית, לסיכוי של המעבר בין שני עולמות. מעולם של חושך לעולם של אור.

בין שני עולמות – בין מזרח למערב לבין השמאילה והימינה

כך אנו מגיעים לשיאו של  – בין העולמות, בתהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה ,שבו נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".  הנה כי כן, גם בין העולמות  תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור  הניגודים: "פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח… יַחַד… הַשְֹמְאִילָה  וְהַיְמִינָה".

אכן,  "אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי " – במעבר,  או בשילוב  בין שני  עולמות.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל