"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – הדיאלקטיקה של הבושה

פרשת נֹחַ, תשפ"ז, מספר 1688 – פרסום אוניברסיטת בר אילן- הפקולטה למדעי היהדות

"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – הדיאלקטיקה של הבושה

זאב (ווה) פרידמן 

מונולוג החשיפה האישי של הסטנדאפיסט אודי כגן[1] גרם לטלטלה בקרב הציבור, אודות הדיאלקטיקה של הבושה שלו, בהקשר לפוסט טראומה שבה הוא לקה בצבא. המסר המרכזי שלו הוא, להוציא את "המחלה השקופה" מהחושך והבושה. כך הוא אמר: "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה… אבל מת מהר מאוד באור. והאור זה אנחנו". "המחלה השקופה" –היא הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית מתחום ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק.[2] כאשר אדם משתף בטראומה מחלה נפשית או סוד אישי, הוא מקטין את תחושת הבידוד והסטיגמה, ומקל על חרדה ודיכאון. היכולת "לא להתבייש", אלא לספר, להופיע ולכתוב מייצרת תחושת כוח ושליטה מחודשת בסיפור החיים.

ההפרעה מתפתחת בתהליך של רכבת הרים למצבי אובדן, אסון ונוכחות בתנאים קשים, שההתמודדות עימם דורשת תשתית של חוסן אמוני ונפשי. כשהפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית מתפרצת היא עלולה לגרום לנזקים תפקודיים והתדרדרות להתנהגויות חריגות.

כך נוכחת הדיאלקטיקה של הבושה והקשרה להפרעת דְּחָק פוסט טראומטית בפרשתנו. אנו חווים את התדרדרותו הדרמטית של נח בפרשתנו, מאיגרא רמא: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר' ו:ט), ועד לבירא עמיקתא, לשפל המדרגה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו" (בר' ט:כב).

הנה כי כן, אין פלא שנֹחַ הגיע להתנהגות חריגה כתוצאה מהתמכרותו לשתיית אלכוהול. בראשית דרכו, בתקופת טרום המבול, נֹחַ מתואר כאיש צדיק: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר' ו:ט). אבל בראשית התפתחותה של הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית, נֹחַ נחשף לעולם מושחת, אפל ודמוני, של כאוס ואנומליה, של גזל, שחיתות וחמס, של הכול בכול, אנרכיה של היעדר מורא ואחריות, של איש את רעהו חיים בלעו. עולם שעומד להעלם, המייצר לאדם תמים וצדיק כמו נֹחַ, סוג של תחושת אובדן ובדידות בעולם. למעשה יש לכך כבר ביטוי בסיומה של פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ …וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בר' ו:ה-ח).

רש"י מאיר את תשתית החוסן הנפשי השביר של נח: "נח היה צריך סעד לתומכו" (בפירושו לבר' ו:ט). הנה לנו היכרות ראשונה עם הפרופיל האישיותי של נח. כשמו כן הוא; איש טוב ונח, אבל הוא זקוק לתמיכה – "צריך סעד לתומכו". כבר במבט ראשון אנו נוכחים בפער הגדול, בין התשתית הנפשית השבירה Fragile)) של נח, אל מול האתגר הניצב לפניו – לשמש כמציל האנושות המושחתת. המציאות אליה נחשף נח, מייצרת לו עדות וחוויה מקרוב של עולם מושחת לא אנושי, של טרור ופחד, ששיאה בהודעתו של הקב"ה לנח על כוונתו לחסל כמעט את כולם – האנשים החוטאים והמושחתים, ומצווה את נח לבנות תיבה שתשמש מחד גיסא סוג של ממ"ד – מרחב מוגן לנח ולמשפחתו המצומצמת, אך מאידך גיסא, נקיטת מדיניות של הֲכָלָה ואשליה לאורך 120 שנות בניינה של התיבה; אולי תהיה לאנשים הרעים הזדמנות להפוך לאנשים טובים.

ההתמודדות של נח, להתייצב לקריאת השליחות של הקב"ה אליו, קשה מאוד. אין אנו שומעים מנח את קריאת ההיענות לשליחות: "הנני", ורש"י מפרש:

"מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" – אף נח מקטני אמונה, היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים (בר' ז:ה-ז).

נח מצוי בחרדה ובתחושת איום קיומי מגודל המשימה המוטלת עליו, הוא זקוק להגנה ולתמיכה.

כך מפרש רש"י:

"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (בר' יז:כו) – למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברים אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום… "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בר' ז:טז), הגן עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם.

בנוסף, נח נחשף לאלימות נגדו בתיבה, כך מפרש זאת רש"י: "גונח וכוהה דם, מטורח הבהמות והחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו". כך בהמשך, נח חווה את חווית היציאה מהתיבה והתבוננות בתוצאות המבול: "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בר' ח:יג). כאן, כמו אצל נפגעי הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית, מתחילה להתפתח אצל נח תחושה של רגשות אשמה. כך מלמדנו המדרש:

כשיצא נח מן התיבה, פתח עיניו וראה את כל העולם כולו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר: ריבונו של עולם, אם בשביל חטאתי או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתן? (מדרש הנעלם, נח כ"ב).

ואז מגיעה שיאה של התפרצות הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית של נח: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בר' ח:ו-יג). רש"י מפרש: "יש אומרים שסירסו, ויש אומרים שרבעו". ואז ממשיכה ההתרחשות (בר' ט:כ-כג): "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ".

לצערנו הרב, "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק" משתכר ומאבד את צלם א-לוהים בהתנהגותו המבישה, לעיני ילדיו ובני משפחתו. כך מתאר זאת המדרש: "נתחלל ונעשה חולין" (בראשית רבה לו, ג); חילל את עצמו וחֻלל. הניסיון המקצועי והמחקרי מעיד שקיימת בריחה לאלכוהול וההתמכרות אליו, אצל חלק מנפגעי הפוסט טראומה.

אבל בדיוק בנקודה זו מתרחש המהפך בפרשתנו, עת נחשפת לנגד עינינו התנהגותו של נח וקימתו מהטראומה, לאחר שהתפכח מהיין ושמע אודות המפגש המביש והטראומטי שאירע לעיני בניו:וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (בר' ט:כד-כז).

הנה כאן מתרחש סוג של מפנה בתפקודו של נח.

דומה שנח התמודד עם דיאלקטיקת הבושה בכך שבחר לא להסתירה בהמשך, אלא לפעול מתוך מודעות, לדבר עליה וגם לדעת להבחין בין הטובים לבין הרעים, בהתנהגותם של בניו באירוע המביש.

הפרשן רבי אברהם אבן עזרא מאיר את בוחן המודעות העצמית של נח: "'וַיֵּדַע' – הכוונה שנודע לנח על ביזויו". נח בחר לדבר בגלוי על הסיטואציה המבישה והפוסט טראומה שאירעו לו. הוא לא הכחיש או הסתיר דבר. הוא ידע אף להציג סוג של חוסן אמוני ונפשי ומנהיגות של אבא, נביא וצופה פני עתיד, לדורות הבאים.

זאת הפעם הראשונה בפרשתנו שאנו שומעים את נח מדבר באופן פרואקטיבי של –  Doingולא של – Being:

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן … וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (ט:כה-כז).

באופן זה התוודענו לכך, שהדיאלקטיקה של הבושה – הסתרתה בחושך או חשיפתה באור, בריאתה כבר התרחשה בפרשת בראשית: "וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בר' א:ה). בקמטי הפסוק נבראה גם הבושה של חושך, המאופיינת בהסתרתה ואי גילויה, וגם נבראה הבושה של אור, המאופיינת בחשיפתה ובגילויה, והקוראת לחברה: אנא, הבינו אותי, היו שותפים עמי למסע ההתמודדות שלי עם מרכיבי הבושה שלי.

הנה כי כן, פרשת בראשית מציגה לנו שני מצבים לפני החטא הקדמון: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בר' ב:כה), ואחרי החטא: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת …וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא (בר' ג:ו-י).

דומה, שאדם וחווה לקו אף הם בבושה ובטראומה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג:ז), כתוצאה מחטאם. הם בחרו להסתיר את הבושה בחושך ולהתחבא. כאן התערב הקב"ה, וקרא את קריאת "אַיֶּכָּה". אבל בפרשתנו באירוע הפוסט טראומה והבושה של נח, הקב"ה לא התערב. נח התעשת, הציג בוחן מציאות ומודעות, לא ברח או התחבא או הסתיר את קלונו. דומה שנח הוא זה שקורא את קריאת "אַיֶּכָּה": "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן" (ט:כה).

*  ד"ר זאב (ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב, ולשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור ומכלול אוכלוסייה בחירום של עיריית תל אביב יפו.

[1]   פורסם בתקשורת ב- 26.8.25.

[2]  באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD,  או "פוסט טראומה".

הדף השבועי – אוניברסיטת בר אילן