"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" -דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן, בארבעה מופעים

פרשת  וירא :"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" -דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן, בארבעה מופעים

————————————————————————-

                                                זאב ( ווה ) פרידמן

שירו של יעקב רוטבליט :" כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן",  מתנגן לו בפרשתנו.

המופע הראשון:  הכנסת אורחים

הנה המופע הראשון, כאשר אברהם יושב בפתח אוהלו לקיים מצוות הכנסת אורחים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה" (בראשית, יח' ,ב').

לא ניתן, מִשָּׁם , עמוק  בתוך האוהל, לקיים מצוות הכנסת אורחים, אלא רק, מִכָּאן, מפתח האוהל, אפשר לראות בעיניים, את המציאות האנושית שמחוץ לאוהל.

רק לאחר שרואים  מִכָּאן , פעמיים בפסוק:  וַיַּרְא, ומוודאים שלא קיים סיכון עם האורחים החיצוניים, רק אז, עוברים לפרקטיקה ל-   Doing להתרחשות של פעולות פרואקטיביות ללא הפסקה: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם… וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת…וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם" ( בראשית, יח',ה'-ח' ).

נכון, כי :  "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

 המופע השני: סדום וגורלה                    

המופע השני מתרחש, בדיאלוג המתנהל  בין אברהם לבין הקב"ה, בשאלת עתידה של סדום: האם פניה של סדום לקיום או לחידלון: "וַיֹּאמֶר ד', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד… וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר…וַיֹּאמֶר ד', אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (בראשית,  יח', כ'-לא').

נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 )מיישבת הכפילות בפסוק: "אֶמְצָא בִסְדֹם… בְּתוֹךְ הָעִיר", הרי אנו יודעים, שסדום היא העיר?:"אבל רק אם אותם מעטים בודדים צדיקים הם – "בְּתוֹךְ הָעִיר", מעורים ומעורבים בחיי העיר, בעסקיה, במשאה ובמתנה, אם מופיעים הם ומשפיעים הם בציבוריותה. אבל אם אין אותם בודדים, אלא נחבאים וחיים חיי צדקות בחדרי חדרים…אין אותה עיר יכולה לדרוש חסות בזכות צדיקיה הנחבאים" .

כלומר, אינך יכול לשרת את הציבור, מִשָּׁם– בריחוק ובניתוק, מאותם האנשים אותם אתה אמור לשרת. אינך יכול לעסוק בצרכי ציבור באופן אמיתי בשלט רחוק, אלא רק: "בְּתוֹךְ הָעִיר" – מִכָּאן.

 מדוע? :"כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המציאות הסדומית הקשה והמורכבת בפרשתנו, מחייבת בדיקה ואבחון מדויק, טרם קבלת החלטה הרת גורל לעתידה של העיר. הקב״ה בכבודו ובעצמו, מציב לכולנו את הפרקטיקה: מִכָּאן ,כיצד יש לנהוג בסיטואציה של סדום ועמורה:" וַיֹּאמֶר ד', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה"(בראשית, יח', כא').

הקב"ה מלמד את מנהיגי הציבור ומשרתיו, פרק חשוב במשמעות האמיתית  של :" דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן ". יש לרדת ולראות בעיניים – מִכָּאן ,ורק אחר כך לקבל החלטה.

רש"י בפרשנותו לפסוק:"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה", מחבר את פעולת הירידה והראיה, לעולם השיפוט האנושי- מִכָּאן: "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכול כמו שפירשתי בפרשת הפָּלָגָה על הפסוק: " וַיֵּרֶד ד' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם".

אכן צדק אברהם אבינו בפולמוס אותו הוא מנהל עם הקב"ה בפרשתנו: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית, יח', כה'). הנה כי כן, הקב"ה מנחיל לנו את הערך העליון, שעשיית משפט צדק ואמת, תיעשה רק , מִכָּאן: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה", ולא, מִשָּׁם.

אכן כן, כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המופע השלישי : גירוש הגר

"דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן", משתקפים במופע השלישי בפרשתנו, באירוע הדרמטי של הגר ובנה ישמעאל: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.    וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת  קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ "(בראשית,  כא', יד'- יט').

 המלאך מורה להגר כיצד עליה לנהוג עם בנה בסיטואציה המשברית של גרוש וחיי מדבר ארעיים: מִכָּאן  ולא: מִשָּׁם, מדוע? : "כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

דומה שהמלאך אומר להגר: במצב זה, הילד שלך ישמעאל, זקוק ל- Doing ולא- ל- Being. הוא   דורש את   קרבתך ומגעך הפיזי: מִכָּאן ולא: מִשָּׁם.ילדך זקוק שתגעי בו, שתחזיקי אותו בידך, ,שתחבקי אותו, שתפנקי אותו, כך הוא ירגיש ביטחון שיסייע לו לשרוד את המצוקה בה הוא נתון וכך ניתן יהיה לצמצם את הנזק הנפשי שיגרם לו במסלול גדילתו ועתידו.

הזמן הלימינלי שבין : מִשָּׁם, לבין : מִכָּאן, ראשיתו עוד בפרשה הקודמת– לך לך, באירוע הדרמטי של שרה והגר בגירוש הראשון: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר.  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ד' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי.  וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה.  וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל  אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט  ד', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ…וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ "( בראשית, טז', א'-ו' ).

בפרשתנו נמשכת הדרמה בגירוש השני:"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל  אוֹדֹת בְּנוֹ. (בראשית,  כא',ט'-יא' ).

שרה אמנו שמוכרת כאשת חסד של ממש, במעשיה הנאצלים בגיור והדבקות בבעלה אברהם במסע לארץ ישראל וגם בהכנסת האורחים הנדיבה של האורחים הזרים שהיו מלאכים,זוכה לביקורת של ממש מפרשנינו השונים.

כך הרמב״ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270): ״חטאה אמנו שרה בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ד' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי״.

גם הרד״ק ( רבי דוד בן יוסף קמחי, 1160-1236 ) מרחיק לכת בביקורתו: ״ וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל כמו שאמר המלאך להגר: "כי שמע ד' אל עניך", והשיב לה  (להגר)ברכה תחת עניה וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות…ולא נהגה שרי בזה (בעינוי של הגר) לא למידת מוסר ולא למידת חסידות…היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם, לעשות כל יכולתו, במה שתחת ידו… ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל".

נחמה ליבוביץ (1905-1997 ) מחדדת תמרור אזהרה זה בפרשנותה: ״אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף, שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קורבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו , שאם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהם טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור… כאן נוזף הרמב״ן חמורות, באלה המשתכרים בהחלטותיהם הנדיבות, בהתעוררות רוחם לקראת כל טוב ואצילי, בהתחלותיהם האמיצות, החלטות שאין עמהן הגשמה, התחלות שאין עמן המשך, התעוררות והתלקחות , אשר סופם דעיכה ושקיעה. הן לו לא רצתה שרה לכבוש יצרה, להתגבר על כל רגש ושמץ של קנאה בצרתה (הגר),לו לא העפילה לדרגה על אנושית זו- לא הייתה נופלת לחטא של ״ותענה שרי״ – ולא היה נולד מי שהוא ובניו, הנם רצועת מרדות לישראל עד היום הזה״ .

כוונותיה והכרזותיה של שרה – מִשָּׁם בשלב ה-  Being, היו טובות וזכו לאהדה רבה, אבל – מִכָּאן      בשלב ה-  Doing, היא שרה אחרת. שמתאימה עצמה למציאות המורכבת, הטופחת על פניה .

אכן כן : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

הד למשפט מורשתי זה נמצא גם בספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן", של  אנטואן דה סנט אכזופרי (‏1944- 1900), סופר, משורר, עיתונאי וטייס צרפתי ,המתאר את  ביקורו של הנסיך הקטן בכוכבו של המלך, ומבין שהמלך שולט ביקום כולו : "אילו ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפך לעוף ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו לא היה בסדר, הוא או אני? אתה– אמר הנסיך הקטן בוודאות. נכון מאוד. "מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת", אמר המלך. הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו את עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת. אז מה עם השקיעה שלי? הזכיר לו הנסיך הקטן, שמעולם לא היה שוכח שאלה ששאל. תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה".

צודק הנסיך הקטן, רק מִכָּאן ולא מִשָּׁם, תוכל לדעת אם התנאים נוחים לכך.

למה? כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המופע הרביעי : בימים ההם בזמן הזה

הנה כמו במנהרת הזמן, זהו זמן אמת של אחרי הבחירות לחשבון נפש, במופע הרביעי, של ממלכת הסקרים והמדגמים וגם של הממלכה השביעית- התקשורת, על כשלון ראייתם – מִשָּׁם, ולא ראייתם  מִכָּאן, כאשר האדם לבדו בבחירתו ברגע האמת, מאחורי הפרגוד בקלפי.

הנה כי כן, אחרי קבלת  תוצאות הבחירות, צו השעה הוא: הקמת ממשלת אחדות.

רק כך יבוא התיקון, באחריות ובלב חפץ, ביצירה יצירתית, של מרחב אחריות  של אחדות הניגודים, מִכָּאן, שיקרא תיגר לשיפוטיות ,להכללות ולחרמות , שרק מעמיקים הריחוק והניכור ,מִשָּׁם.

למה? כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

באמונה ובתקווה נעשה ונצליח.