שיעור בעמותת רוח נשית בנושא : מנהיגות נשים  – הרוח הנשית תנצח

1. בעולמנו העכשווי אנו עוסקים רבות בתאוריה, במחקר ובפרקטיקה, בתחומי המגדר (ג'נדר Gender), השוויון ,מעמד האישה ובסוגיית הפמניזם. המונח ג'נדר קשור באופן מובהק בשלושה היבטים פסיכו-חברתיים: היבט אישי זהותי, היבט תפקודי התנהגותי והיבט חברתי ייחוסי.

2.ד"ר אבי ויינרוט בספרו: "פמניזם ויהדות" ( 2001 ) טוען, שגישת היהדות באמצעות חז"ל תואמת לגישת הפמיניזם המודרני שגורסת,  כי על אף השוני הקיים בין המינים, אין מקום להפלות ביניהם. לדברי ויינרוט, לאור מחקרו התורני, ערך כבוד האישה ניצב ביהדות בראש הפירמידה הערכית.

3.פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב בספרה: "בקול שונה- התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" (1995), מתארת מחקר שלפיו אצל נשים קיים מתח מובנה, של סוג מאבק פנימי מתמשך, במתח שבין המחויבות למרחב הציבורי (עבודה, קריירה, פעילות ציבורית), לבין המחויבות למרחב הפרטי (הבית והילדים).

השיר "נִיגּוּנִים" הוא שיר ילדים עברי מאת פניה ברגשטיין שנכתב ב-1944. פניה, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם. כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", של עופרה עופר אורן, מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).

"שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים. נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי …. ְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים "אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת. כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם".

4. איזו כברת דרך של שינוי לטובה התחולל ,מאז אמירתו של המחזאי הצרפתי מן המאה ה-17 מולייר, ששם בפי גיבור מחזהו , " בית ספר לנשים"( תרגם אהוד מנור ) את הדברים הבאים : "אני רוצה אישה שמחשבתה רזה, אחת שאין לה שום מושג בחריזה. אני רוצה אישה שדי לה בארבעה דברים והם : להתפלל, לתפור, לטוות ולאהוב אותי בליל".

5. במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בנושא : "נשים בישראל- סוגיות מרכזיות", שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (יולי 2015) , מוצגים נתונים נבחרים עכשווים: שיעור מנהלות נשים בכלל המנהלים, הוא רק 32.8% . שיעור הנשים בחברות בדירקטוריונים עלה מ7% ב1993 ל45.5% ב2013. אבל רק 8 מתוך 46 יושבי ראש דירקטוריונים בחברות ממשלתיות הן נשים. רק 2 נשים הן מנכ"ליות של חברות ממשלתיות מקרב 59 מנכ"לים. כנסת ישראל חוקקה מאז 1954 , 12 חוקים בענייני נשים והקימה ועדה קבועה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי.

6 ."וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ".( שמות, א', א').

מה המשמעות של המילה: " וביתו"?. " וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא , טז', ו') שפירושו: ביתו- זו אשתו"( יומא, ב'). האישה היא הבית, היא עיקר הבית, בני הבית- הם הבנים של האמא.

על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חוסן- " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( מסכת סוטה, י'א', עמ' ב').

7. "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.   וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.   וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים". (שמות, א',טו'-יז').

8. אמר רבי חנינא, סימן גדול מסר ( פרעה) להן ( למיילדות): בן- פניו למטה, בת- פניה למעלה" (מסכת סוטה, יא' עב'). דומה שהמלך פרעה כבר זיהה את תכונת האישה שפניה למעלה, בחוסן אמוני ונפשי ובלקיחת אחריות לראיה עתידית לגורלו, קיומו והמשכיותו של עם ישראל. מלך זה כנראה תכנן, שלאחר מימוש הפתרון הסופי של חיסול הבנים, הרי שבנות ישראל תתערינה בחברה המצרית ותשבחנה את הגזע המצרי בתכונות המיוחדות שלהן. נרטיב היצירה של עם ישראל במצרים, מתרחש בתהליך, על גבי רצף של שינוי המציאות ,שהוא נע בין שני קטבים:  ממציאות של שעבוד, עבדות וגזירת הפתרון הסופי, למציאות של  חירות וגאולה, ממציאות של שואה למציאות של תקומה. 

9.אך המרתק הוא להמשיך ולבחון לא רק בטקסט בפרשתנו ,אלא גם במדרש, כיצד באה לידי ביטוי, אותה מנהיגות מעוררת ההשתאות וההשראה של  הנשים והאימהות במצרים, ששינו את פני ההיסטוריה , והובילו את אותו תהליך של שינוי המציאות , משואה לתקומה?

מדרש מונומנטלי, המציג את סיפור גבורתן ועוז רוחן של הנשים הצדקניות במצרים, שבזכותן נגאלנו ויצאנו ממצרים . מדרש תנחומא, פקודי, ט', מתאר לנו את גדולתן וחוסנן של הנשים המחרפות נפשן במצרים: ״אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות ? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים…..ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם… משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת : אני נאה ממך וזה אומר: אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים״. רש״י מרחיב את תיאור הסיטואציה שהתרחשה: ״נוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה. ומשדלו בדברים, לומר : אני נאה ממך ומתוך כל מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות. שנאמר: תחת התפוח עוררתיך״. אלו הן המראות הצובאות, הנשים, שבזכותן הוקם כיור הנחושת במשכן. הנשים, שבזכותן הוקמו צבאות עם ישראל" .

10.  אבל השאלה הנשאלת היא , כיצד מצליחות הנשים ,לחלץ את בעליהן ממצב של ייאוש, חדלון והעדר תקווה ואולי השלמה עם המציאות, ומצליחות להעצים את בעליהן ולגרום להם, להתעורר ,לקחת אחריות לגורלם ולהיות פרואקטיביים, כיצד זה קורה ?

את התשובה לשאלה שמעתי לפני  שנים, בתקופת שליחותי בארה״ב, מחברי הטוב הרב שרגא גרוס בשם אביו, הרב אלכסנדר גרוס ז"ל, המאיר באור נפלא את חווית הסיפור המדרשי.  שכן, בקריאה שטחית של המדרש, אנו עלולים לטעות בהבנת   הדיאלוג המתקיים בין בני הזוג .שהרי, כשכל אחד אומר לשני: "אני נאה ממך", ניתן להתרשם ממערכת יחסים בעייתית בין בני זוג, המעידה לכאורה על מתחים ותחרות בין שניהם. מי יותר נאה מהשני. ניתן היה לחשוב , שהדיאלוג במדרש, עומד כאנטי תיזה, לכאורה, לתהילתן וגדולתן של הנשים הצדקניות שבגללן נגאלנו ממצרים. היינו מתרשמים דווקא מסיטואציה זוגית שבולמת את תהליך שינוי המציאות. היינו ממליצים במקרה זה, אף  על הפניה ליועץ מקצועי לחיי נישואין. אך הרב גרוס, ביקש מעמנו לקרוא ולהבין את הדיאלוג באופן שונה. נקודת המפתח היא , היכן מקומו של הפסיק בדיאלוג,  וכך לדבריו יש לקרוא את הטקסט: האישה אומרת לבעלה: אני נאה , .. ממך. כלומר, אישי היקר, עליך לדעת שאני נאה וכל מה שהשגתי בחיים, זה ממך. באופן דומה, גם האיש אומר לאשתו:״אני נאה ,..ממך״. כלומר, אשתי היקרה, גם עלייך לדעת שאני נאה וכל מה שהשגתי בחיים, זה ממך ״.  הנה לנו מודל ראוי של זוגיות ושותפות אמיתית של איש ואשתו. למעשה, יש כאן כלים שלובים, של העצמה בין זוגית, שכל אחד/ת מבני הזוג, הוא העזר כנגדו/ה, של האחר.

11.  אלו הן המראות הצובאות, הנשים, שבזכותן הוקם כיור הנחושת במשכן. הנשים, שבזכותן הוקמו צבאות עם ישראל: "וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".(שמות ,לח', ח') אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין" ( מדרש תנחומא, פקודי ).

12.   נשים נוספות, מלבד המיילדות העבריות ,שניהלו מאבק כנגד הממסד וראשיו ושינו את פני ההיסטוריה ?

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה.ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן.  ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ.  ט וְאִם-אֵין לוֹ, בַּת–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו.  י וְאִם-אֵין לוֹ, אַחִים–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו.  יא וְאִם-אֵין אַחִים, לְאָבִיו–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.  ( במדבר, כז, א-יא)

"וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה:  לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו.  ט וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר:  כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ, בְּנוֹת צְלָפְחָד.  יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה–בְּנוֹת צְלָפְחָד:  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים.  יב מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. " (במדבר, לו',ח'-יב' ).

13.   בנות צלופחד בספר שמות ,לוחמות בממסד בראשות משה ותובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל.  נשות ישראל , בסוף ספר שמות, באירוע "המראות הצובאות" ,שהתעקשו וניהלו מאבק עיקש, כנגד הממסד בראשות משה וביקשו אף הן לקחת חלק בהקמת המשכן במדבר, בכך שביקשו לתרום את מראות הנחושת מתקופת מצרים, להקמת כיור הנחושת. משה בתחילה מסרב ולא משתף איתן פעולה ורק בהתערבותו של הקב"ה, הן יוצרות תקדים, הן משתתפות ונוטלות חלק בהקמת המשכן במפעל ההתנדבות,- מהדרה להכלה.

14.  " וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן–אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי." (במדבר כו',סד' ). מפרש רש"י :" אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים לפי שהן היו מסבבות את הארץ. האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה והנשים אומרות : תנה לנו אחוזה .לכך נסמכה פרשת בנות צלופחד לכאן".

15.רש"י : "אם היה לו בן לא היו תובעות כלום, מגיד שחכמניות היו….ראויה הייתה פרשה  זו להיכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלופחד ונכתבה על ידן…. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה….יפה תבעו אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו"

16. רש"י:" וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה–בְּנוֹת צְלָפְחָד:"- כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן ובכל המקרא מנאן לפי חוכמתן ומגיד ששקולות זו כזו".

17. הן אותן הנשים, המנהיגות, פורצות הדרך  שבמבחני מסע המדבר, הניפו את דגל החוסן: ״ניתנה ראש לארץ ישראל״, בניגוד תהומי לגברים, שבמשבר קברות התאווה  "השומים והבצלים" ובסיפור המרגלים, הם אותם הגברים חלושי החוסן, שהניפו את דגל החידלון: ״ ניתנה ראש ונשובה מצרימה״, ולעומתן, הנשים המסרבות להשתתף בחטא העגל ובחטא המרגלים ומניפות את דגל זקיפות הקומה ,החוסן האמוני, הגאווה היהודית והציונית. הן אותן הנשים המנהיגות שבע הנביאות פורצות דרך – שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר, שהשפיעו בדרכן על נתיבי ההיסטוריה. הן אותן הנשים המיילדות העבריות בפרשתנו, שפרה ופועה, שישבו על המשבר – רגע המעבר מהריון ללידה , כשברקע  גזירת פרעה: ״  וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א', כב'),הן אותן הנשים,  שידעו להפוך המשבר לשבר ולצמיחה, לתקווה של קיומיות ,להפוך הקושי להזדמנות, לבניה וצמיחה, ולהפוך את הלימון ללימונדה.

18. עתה נותר לנו הגברים, להצדיע לנשות ישראל ,בהוד ובהדר, בסעודת ליל שבת, בשירת: "אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.  בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ;  וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר,  …..קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי ,אִשָּׁה יִרְאַת ד', הִיא תִתְהַלָּל.  תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.( משלי לא').

 

בימי קורונה – רק הרוח וחוסן ינצחו.